כך נהייתי צלמת


גדלתי בירושלים של שנות השמונים, בין מדרונות ארמון הנציב לסטודיו של הורה ירושלים בעמק המצלבה.
את רוב הזמן שלי ביליתי בחזרות בלהקה, בשוטטויות בואדיות ובמערות שהקיפו אותנו ובמשחקי כדור ברחוב עד שהחושך שלח אותנו הביתה.
אבל יותר מהכל אהבתי לצאת לעבוד עם אבא שלי שהיה בשנים ההן צלם חדשות ב ABC news,
בגיל שתים עשרה כבר הייתי ע.צלם מנוסה- סוחבת את התיק עם העדשות,מעבירה את הפילם,יודעת לעמוד תמיד מאחוריו ולא להיכנס לפריים.
כשהוא לא עבד הוא צילם אותנו, את האחים שלי ואותי
בכל שעה ובכל מזג אוויר.
ותוך כדי תנועה -
למדתי גיחות צילום מהירות כשהאור יפה בחוץ בשעה הנכונה ובזווית המדויקת
למדתי חשיפות ארוכות תוך כדי נסיעה על הסקטים הלוך חזור בזמן שהוא מתקן מהירויות במצלמה וצועק לי: נעמונת עוד פעם! עוד פעם!
ביליתי שעות בחדר החושך שלו, מתבוננת בשקט..
תנועת הנייר בגיגיות
תמונה מופיעה יש מאין
נתלית בעדינות על חבל דק
העיניים שלו נוצצות בהתרגשות
קסם.

מהר מאוד כבר החזקתי מצלמה ביד.
אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה שאבא שלי לקח אותי איתו לעבודה ובמקום להושיט לי את התיק לסחיבה שם לי מצלמה ביד ואמר: זה האיש החשוב. זו התהלוכה. זה המקום. צלמי הרבה, צלמי בשכל וספרי לי את הסיפור. היום, בראייה לאחור, אני מבינה שבבוקר ההוא, בכנסיית המולד בבית לחם, התחיל הקשר שלי עם המצלמה. קשר שהפך עם השנים לאחד מערוצי היצירה התקשורת והביטוי המרכזיים והמשמעותיים בחיי.

בואו להצטלם


  • נעמה מור